כולם מכירים את דמותו של המחנך האגדי, יאנוש קורצ'אק, ואת סיפור הליכתו יד ביד עם הילדים אל מותם בתאי הגזים של מחנה ההשמדה טרבלינקה. מעטים שמעו על סטפה וילצ‘נסקה, מי שהייתה עוזרתו של קורצ'אק בבית היתומים היהודי הידוע בוורשה, שותפתו המלאה בניהול בית היתומים שהלכה איתו ועם הילדים אל מותם בטרבלינקה. 
מי הייתה סטפה וילצ'נסקה, האשה שמאחורי קורצ'אק? סטפה הכירה את המחנך הדגול באופן מקרי בזמן לימודיה באוניברסיטת ליאז' בבלגיה ותקופה קצרה לאחר היכרותם, החליטה על פרישה מהלימודים ופנייה לטיפול בילדי היהודים העניים בוורשה. היא התנדבה לעבודה בבית היתומים היהודי ולאחר זמן קצר הפכה למנהלת המקום ושינתה את פניו הן מבחינה חומרית והן מבחינת דרכי העבודה עם הילדים, אותם התאימה לתורתה של מריה מונטסורי. רק אז, פרסמה בעיתון הצעת עבודה לרופא ילדים, שכנראה הייתה תפורה למידותיו של קורצ'אק.
במלחמת העולם הראשונה ניהלה את בית היתומים לבדה, כאשר קורצ'אק שרת כקצין רפואה בצבא הפולני, וגם אחר כך, עם שובו היה נעדר מהבית לעתים קרובות בשל עיסוקיו האחרים – כתיבה ספרותית ועתונאית, שידורי רדיו, ועוד. סטפה שהתה עם הילדים יומם וליל לאורך 27 שנים תמימות. אולי דווקא משום-כך – הכריזמה שאפפה את דמותו של קורצ'אק, מצד אחד, והימצאותה הפרקטית והיומיומית של סטפה במקום, מצד שני - קיבל הוא מימדים מיתיים עוד בחייו, וכמובן אחרי מותו, ואילו היא נעלמה לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי, ואם נצנצה בו קצרות ולעתים רחוקות, היה זה רק בתואר העוזרת המסורה.
 גישה זו בולטת באופן טראגי בתיאור הסוף ההרואי, כביכול, של ילדי בית היתומים ומחנכם שהלך עמם יד ביד לתאי הגזים. כאשר הגבורה האמיתית שייכת בעצם לסטפה וילצ'נסקה, שחייתה משנת 1938 במשך למעלה משנה בקיבוץ עין חרוד מתוך כוונה להישאר שם ולעסוק בחינוך. אולם כאשר החדשות הקשות מאירופה הלכו והתגברו, החליטה לשוב לוורשה ולהביא את קורצ'אק איתה ארצה. וזאת, למרות העצות הרבות שנתנו לה שלא לחזור לשם בעת ההיא כאשר כולם בורחים מהמקום. אבל היא החליטה וחזרה בתחושה של מסירות נפש אל האיש הנערץ על ידה שהיה באותו זמן מדוכא וחסר אונים ועשתה מאמצים רבים להוציאו מארץ הגזירה. אולם תקופת זמן קצרה לאחר הגעתה לפולין, פרצה המלחמה ולא ניתן היה לצאת עוד את גבולות הארץ. סטפה נשארה בבית היתומים וחזרה לתפקיד הניהול שהיה קשה עד בלתי אפשרי כמעט באותם ימים זאת, בנוסף לתמיכתה האישית בקורצ'אק ששקע אז לעתים קרובות בקדרות מיואשת.
האוירה בגטו וורשה הייתה כאוטית לחלוטין, ביום האקציה נאספו כל ילדי הגטו שנותרו בחיים לגירוש ומשלוח למחנה השמדה טרבלינקה. הצפיפות, אי הסדר, הבכי והצעקות שלטו בכל. סטפה ניסתה לקבץ את מאות הילדים סביבה ולהוביל אותם יחד לרכבת המוות תוך שתמכה גם בקורצ'אק שלצידה. המוות ברכבת עצמה ובמחנה ההשמדה היה ודאי, אף שלא נשאר אף עד מהקורבנות להעיד עליו. 
 
"סטפה אהובתי" נכתב על ידי ד"ר עמלה עינת, והוא מבוסס בחלקו הגדול על עובדות הסטוריות שנאספו בתחקיר נרחב: מכתבים של סטפה לחברתה בקיבוץ עין חרוד, יומניה, שיחות עם שניים מהיתומים שהצליחו לברוח ליערות ועדיין חיים אתנו, מפגשים עם מומחים לתקופה וחומרים כתובים – מכתבי ילדים, מחקרים, רשימות עיוניות ופובליציסטיות בעברית ובפולנית המקובצים בארכיון עין חרוד, בארכיון המוזיאון ב"לוחמי הגטאות", ובמוזיאון ע"ש קורצ'אק בוורשה.