שנים רבות אנחנו חיים בחסר גדול, הורינו אבדו לנו בהיותנו רכים בשנים. הצער והגעגועים רק מתעצמים ככל שאנחנו מתבגרים. הקמנו משפחות, יצרנו, למדנו והגענו להישגים אותם לא זכו הורינו להכיר. ילדינו גדלו ללא סבא וסבתא. בקיץ 1959 מתה עלינו אימא חיה והיא רק בת שלושים ושש—יאיר זה עתה נולד, בוני היה בן שמונה, ענת בת שתים עשרה, ואני בן שש עשרה. שש שנים אחר כך אבד לנו גם אבא נתן, והוא בן ארבעים ושלוש בלבד, במלוא כוחו. אחיי ואחותי הצעירים, וכך גם ילדינו שלנו שגדלו ללא סבתא וסבא, לא הכירו את סיפור חייהם הקצרים של הורינו. סיפורם של חיה ונתן ומשפחות אורי ורובין, משתלב בהיסטוריה של החברה היהודית בארץ ישראל בהקמתה השתתפו. בהגיעי לגיל שבו מתחילים לחשוב קצת על העבר, ואולי מתוך געגועים, חשתי שיש צורך לספר את סיפור המשפחות—למען הילדים והנכדים, שיכירו את שורשיהם. התחלתי לארגן את המקורות, לאסוף את המסמכים, את המכתבים ואת התמונות של שתי המשפחות, נעזרתי בספר זיכרונותיו של הסבא אורי ובספרי זיכרונות שכתבו הדודות, מרים ולביאה. מקור נוסף וחשוב הוא אוסף מכתבים ומסמכים של בני המשפחה שליקטתי, וכן אוצר בלום של מכתבי משפחה משנות השלושים של המאה הקודמת ואילך, שקיבלתי מהדודה הגדולה מרים. את תמצית הסיפור של משפחת רובין קיבלה הילה מהדודה יעל, אחותו של אבא. שלב נוסף בתהליך איסוף החומרים התרחש כאשר סייעתי לבני זיו לראיין את חבריו של אבא מימי נעוריו ביבנאל ומתקופת הצבא הבריטי, במסגרת משימת בר המצווה שלו. בעזרת בוני ורינה ראיינתי כמה חברים של ההורים וכן אנשים שהכירו אותם ממעגלי חייהם בעבודה ובתפקידים שונים. קיבלתי עדויות כתובות על אבא מאנשים שהכירו אותו בתקופת הצבא הבריטי. על מנת להביא את רוח התקופה, את השפה ואת הנושאים העומדים על הפרק, הוספתי במקומות מסוימים קטעי מכתבים של בני המשפחה המרבים לכתוב כאמצעי עיקרי לשמירת הקשר. כמו כן הוספתי את הרקע ההיסטורי ההכרחי להבנת האירועים בארץ ובעולם, שבהם משולבים בני המשפחה. אני מקווה שמאמץ זה יתרום לנו ולבאים אחרינו, שימצאו עניין בסיפור המשפחה המתרחש ברובה של המאה העשרים דרך מעשיהם של האנשים בתחומים השונים, בחינוך, בהתיישבות, בשירות הצבאי בתפקידים ציבוריים ובחיי המשפחה. שנים חלפו מאז התחלתי לאסוף חומרים ולנסות להעלות את תולדות המשפחה על הכתב—ענייני החיים והפרנסה דחו את העיסוק החשוב הזה, ועתה עם צאתי לגמלאות אני חוזר אל התחקירים והכתיבה. במהלך איסוף המקורות, נעזרתי בבוני, יאיר הצליח להשיג את תיקו האישי של אבא מהצבא הבריטי, ועל כך תודה לשניהם. אני ניהלתי מאבק של למעלה משנתיים לקבל את תיקו האישי של אבא מצה”ל, מאבק שהסתיים בהצלחה. המלאכה רבה ולא תיגמר מחר, אך אני מקווה שבסופו של דבר יהיה לי סיפור שלם ככל הניתן להעביר לכולכם. על מנת לתת תמונה מלאה ככל האפשר של המשפחה הרחבה ושל משפחתנו הגרעינית חילקתי את הסיפור לפרקים על פי ציר הזמן. אחותנו המנוחה ענת החזיקה אצלה במשך שנים, את יומן הנעורים של אמנו חיה, שלא ידענו על קיומו. לפני מותה העבירה ענת את היומן לבתה הדס, שהחזיקה בו במשך עשרים ושתיים שנה. במחצית אפריל 2019 שלחה לנו הדס מאוסטרליה הרחוקה את היומן. עוד תוספת מרגשת לתולדות המשפחה, שמשתקפת בהמשך. תודה גדולה לרעייתי רינה על עזרתה ותמיכתה לכל אורך הכתיבה והעריכה.