בשוכבה על ערש דווי, לחשה רבקה קרן-צבי רגע לפני שהחזירה את נשמתה לבורא מילים לא ברורות. ”רוזה, רוזה, רוזה...“, היו מילותיה האחרונות. עבור בנה, צוביק, היה מדובר בתעלומה. שם זר, בלתי מוכר ובלתי מפוענח נשאר תלוי באוויר, נחרט בליבו. קריאתה החלשה, אך הברורה הותירה בידיו ובידי לאה – אחותו של צוביק, צו בלתי כתוב לחפש אחר אותה רוזה. הרמז הנלחש ברגעי הפרידה מאמם היה צעד ראשון במסע ממושך של חקר וגילוי סודות משפחתיים. כשאדם יוצא לכתוב את סיפור חייו, הוא לוקח עמו את מזוודת הזיכרונות ומתחיל לצעוד בדרך אל מחוזות ילדותו, משחזר את עברו הרחוק והקרוב, נזכר בחלומות ובדמויות אמיתיות שהשפיעו עליו. מתהליך הגילוי הבלתי שגרתי אליו יצאו צוביק )ברוך קרן-צבי( ואחותו לאה משולם )לבית קרן- צבי(, לאחר מות אמם – נבעה כתיבת הספר. הם הלכו בעקבות השם שהפקידה אמם בידיהם, ניסו למצוא תשובות לשאלות הרבות שצצו בדרך וליוו אותם תוך שהם מגלים עוד ועוד פרטים על עצמם ועל הוריהם. במשך יותר משלושה עשורים אסף צוביק כל סיפור שהיה לו קשר למשפחתם, דיבר עם אנשים שונים שדרכם מצא קשר לאירועים שהתרחשו וביקר מספר פעמים בארכיונים ברחבי הארץ ובפולין. הוא שמר כל פריט שיכול היה לטמון בחובו רמזים על חייהם ועל גורלם של בני המשפחה. לאה, מצידה, הפליגה בזיכרונות לעבר ילדותה, שחזרה תמונות מן העבר הרחוק והעלתה אותן על הכתב בדרכה הציורית. ”החדר של רוזה“ מתאר חקר רב הסתעפויות שבמרכזו ”מפעל“ הנצחה פרטי שיצרו שני האחים לבית קרן־צבי בבקשם לשמר את זכר דודתם שנולדה בדובנו ונספתה בשואה. החדר על שמה של רוזה ליפין נמצא בבית יולדות מקומי בעיר הולדתה וכמו מסמל את כוחם של החיים להימשך.