סודות קופסת העץ הישנה | אורנה ריין

דבי רצתה לדעת אם תהיה לי ״כימיה״ עם אמא שלה * היא ביקשה שאאסוף ממנה סיפורים, אתן ביטוי לקולה האותנטי, אאפשר לספר את סיפורי ילדותה, קורותיה כחלוצה וקיבוצניקית ואפתח בפניה הזדמנות ייחודית לחלוק מחשבות ולחשוף רגשות.

הכל התחיל בפגישה עם דבי ביום שישי אחד שמשי ובהיר ברחבת החניה מול חדר האוכל בקיבוץ. דבי ביקשה להתייעץ על הפקת ביוגרפיה לאמא, רחל לרר (שמבן), אך בעצם ביקשה לבחון אם אנחנו בכלל מתאימים למשימה. היא חיפשה מה שנקרא ״כימיה״. מצאנו פינה מוצלת לפגישת ההכרות, התיישבנו על ספסל תחנת האוטובוס בכיכר היישוב והתחלנו לזרוע זרעים ראשונים של מסע שונה מכל אלה שידענו קודם.

לדבי כבר הייתה תכנית עבודה מוכנה, "אני רוצה שתפגשו את אימא לסדרה של 20 ראיונות, מפגש אחד מדי שבוע", הבהירה, "אמנם חשוב לי התוצר הסופי, אך אני מעוניינת גם בתהליך". היא ביקשה שאאסוף סיפורים מרחל, אתן ביטוי לקולה האותנטי, אאפשר לה לספר את סיפורי ילדותה, קורותיה כחלוצה וקיבוצניקית ואפתח בפניה הזדמנות ייחודית לחלוק את מחשבותיה ולחשוף את רגשותיה. מבחינת דבי, המתכונת הסטנדרטית של שישה מפגשי ראיונות, כפי שאני עושה בדרך כלל עם בעלי הסיפור, היו מעט מדי. מאידך, גילה המתקדם (88) של רחל ומצבה הבריאותי שהקשה עליה את הדיבור, היוו אתגר רציני והציבו סימן שאלה גדול באשר לאיכות חומרי הגלם עבור הכתיבה שאוכל לדלות מפגישותיי עם רחל.

מפנה דרמטי

כך התחיל המסע. מדי שבוע נפגשתי עם רחל בביתה הצנוע, ובמשך כשעה וחצי הקשבתי לסיפורה, האזנתי לדקויות, שאלתי שאלות, רשמתי, התבוננתי ולמדתי להכיר את האישה נמוכת הקומה וכסופת השער. סיפורים על ילדות ונעורים, חיי קיבוץ ומשפחה. אך הראיונות היו אטיים וכבדים, וככל שחלף הזמן, גברה תחושת  תסכולה של רחל, על שלא הצליחה להביא לידי ביטוי דברים רבים שרצתה לספר, מפאת קשייה הסובייקטיביים. כאשר בחנתי את החומר שנאסף במפגשים מצאתי שאין בו מספיק "בשר" כדי לכתוב את הספר. אחרי 16 מפגשים החלטנו בשיתוף עם ילדיה של רחל כי עדיף לסיים את המפגשים, ולנסות לכתוב ולערוך את הספר ממה שמצוי בידיי. התיישבתי לכתוב את סיפור חייה, כפי שסיפרה לי אותו.

באחד הימים קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. דבי בישרה לי כי בעת המעבר של רחל לבית הסיעודי, סידרה את ארון הבגדים של אמה, ולהפתעתה מצאה תיבת עץ ישנה, בה נשמרו יומניה האישיים של רחל שהחלה בכתיבתם בהיותה בת 12, וכן חלופת מכתבי אהבה שלה עם אפרה (אפרים לרר), מי שהפך להיות בעלה ואבי ילדיהם. אוצר בלום של רשומות אישיות, שירים, הגיגים ומכתבים רומנטיים ששפכו אור חדש והוסיפו נדבכי עומק לסיפורים שעלו מסדרת הראיונות.

החלטנו פה-אחד לדחות את מועד צאת הספר בחצי שנה, וצללתי לתוך עולם של סודות, מחשבות כמוסות, לבטים ורגשות אינטימיים. התחלתי לכתוב את הספר מחדש, הפעם מצוידת בכותרת – ״תיבת העץ של רחל״ – וכל אוצר הסיפורים, התחושות והרגשות שעלו מהדפים הצהובים שנשמרו בארון שנים כה רבות. בסיומו של התהליך התגבש ספר מיוחד במינו ויוצא דופן, המשלב שני רבדי סיפור – קולה הצעיר של רחל כפי שהוא עולה מבין השורות שכתבה, וסיפוריה כפי שסופרו בקולה כיום. ואם לכם יש תיבה סודית כזאת בארון, זוהי נקודה מצויינת להתחיל ממנה לכתוב את סיפור חייכם.